התאמת החינוך לאפיוני הדור 

מוקדש לרבנית יפה מגנס

אין בית מדרש ללא חידוש (חגיגה), החינוך חייב להיות במסגרת, בפאזה של "שליחות", המתקדמת, המתחדשת, המוסיפה כל הזמן משהו אחר נוסף, חדש על כל מה שנלמד. אני קובע ועושה, אך תמיד צריך סייעתא דשמייא, תפילה, בקשה. אם האמונה קיימת, הנחרצות, הנחישות והרצון להצליח תקף, הרי ההצלחה בוא תבוא.

הרב קוק מדגיש מאד את הכרת אפיוני הדור ולצמוא הכלים המתאימים לאפיונים אלה. יש צורך לתת כל הזמן מענה לצרכים. "אתגרי הדור" מוקד העשייה באולפנות, למידה מעמיקה תוך תחושת "שליחות" כאדם. הרצף החינוכי של שש שנים מ-ז'-י"ב חשוב ועקרוני. כולם כמעט עובדים בכל הגילאים, כי העמל החינוכי הוא על האדם, פיתוחו וקידומו וחידושו של כל תלמיד.

המציאות חושפת הילד בפני הכל. הרחוב בבית, קיימת חשיבה גראפית פדגוגית לכל אחת מ- 400 התלמידים. יש בית מדרש וטיפוח כל תלמידה. אך האדם, המורה, המחנך, המנהיג שותף בלמידה המתמדת, ועלינו "לצאת מהקופסא". בעולם יש שלשה דברים: "זמן, מקום ומהות", כל "יש" ביקום הוא מוגבל בזמן , במקום ובמהות. בעולמנו יש פתיחות עם גבולות, לכל אחד ריבוע שהוא צריך להיות בו, אך יש המון קסמים המונעים ממך לבחור עצמך. המחנך צריך להגיע לכל אחד דרך "האהבה והאמונה" עפ"י הרב קוק.

האמונה – מוקד בהצלחה. האמונה שאתה חובתך להוציא מן הכוח אל הפועל כל שטמון בו, כפי שמציין בעל חובת התלמידים. ראוי להוציא את הסגולה, את הטוב שבאדם ולא "כל" מה שטמון בילד, להוציא רק את הטוב, האיכותי והחכם.

בעולם שיש בו גבולות, יש צורך באמונה שלנו בילד, בטוב שטמון בו, באיכותו שלו. בכל דרמה אם מחנכים נכון מתוך אמונה, צריך להיות יצירתי, לשאול את הילד, לא רק מה שאני רוצה כמחנך, כמורה, כמנהיג. הבנת רגישות לפיתוח הילד מתוך רצון של ההורים והמורים ולא מתוך מה שטמון בו.

אהבת הילד חשובה, אך גם אהבת עצמי המורה וחינוך לאהבת הילד את עצמו.

אני והטכנולוגיה, אני ועוצם ידי עשיתי הכל, אני והמחשב... לפעמים צריך להיזהר, המחשב קיים, הקופסא קיימת, השפה שונה. הפיכה לתרבות שונה. בניית האדם צריכה להיות ממוקדת יותר, יש קושי בפתיחות, מפגשים של בנות תורניות עם ילדים חילונים, או עם אוכלוסיה אחרת שונה, מסוכנת לעתים בתהליך בניית הילד, המפגשים חשובים למורים, יש חשיבות גדולה מאד למפגשי אנשי חינוך עם מגוון האוכלוסייה, האם הכפר הגלובלי פתוח ופרוץ. או שמא דווקא במצב זה הפכנו ליותר ויותר בודדים.

בספרו של רוני אבירם מצוין, כי חשוב להקשיב ולשמוע אם זיהוי התקופה שאנשי המדע-החוקרים מוצאים.

הכל שפיט, אין אמת אחת קשוחה, זו הדרך, קיים קושי לחנך בעולם זה קץ האידיאולוגיה, נשחטו פרות קדושות, פעם כולם הלכו לשרות לאומי, היום יש כמה החושבות אחרת, כאן עכשיו ומיד... מושגים של דור זה. ועלינו להתמודד עם אידיאולוגיות, מדוע ממעטים להגי לתנועות הנוער, כי אין מסרים.

כיום ההתבגרות לפני הזמן, ילדה מגיעה לכיתה ז' שונות ואחרות 10 שנים אחורה. יש חשש לעיתים של תגובות לבנות ולהורים, בתקופה של שינויים.

ההתנתקות? הציונית הדתית לאן? צדקת דרכנו. מי אנחנו, קיימים ריבוי דעות, הקרקע נשמטת מתחתנו, הבלבול, הבנות מרוסקות, ראש קטן, הכיצד לחנך לעמל. מי לוקח אחריות, הנוער איבד האמון במבוגרים.

בעל חובת הלבבות מדגיש, אתה המבוגר אל תשב ותאשים הקטנים. אנו המבוגרים מהווים דוגמא לקטנים. החיקוי גרוע מהאורגינל, החיקוי מושפע. ואנו המחנכים, מה הפתרונות לעולם טכנולוגי משתנה?

יש פינות של דיאלוג עם בנות.

הנוער רוצה גבולות, מוכן לקבל לא... רוצה משנה סדורה... לפעמים זה מרגיז, אך הם אוהבים את האמת. הסדר חשוב.

ה"שיר המרובע" לפי הרב קוק. להיות אדם שר, האדם בא לעולמנו  וצריך לשיר את שיר הנפש, לזהות הכוחות שלו. שיר הנפש שלו ושל יכולתו, ומשם למעגל השירה הלאומית. משם השירה של האדם לכל האומות, לכל העולם. והעיקר "שירת היקום". להתייחס לכל דבר ברצינות, באופטימיות ובנחישות.

חשוב לעגן הפן הנשמתי של האדם, החינוך החברתי חשוב אך לא די בו. לפעול לא רק השכל על הנפש, אין צורך למצוא חן בעיני התלמידים, אלא להאמין בהם ולפעול בהתאם. למצוא, לאתר הכלים, הדרך, התהליך, לכל כיתה מחנכת לפחות 10 שעות, 4 שעות לא מוגדרות, חינוך, אקטואליה ושעות לנשמה.

לכל כיתה 1-2 שעות עם המנהלת על בעיות העולם.

כל חודש שו"ת עם הרב.

יש שעות חברותא, הוראה מחנכת, איתור בעיות וטיפול בהם. בית מדרש חי אורחות צדיקים, פעם בשבועיים שולחנות עגולים, הבנת מעלות, דילמות ובירור, ועל זה תכנית מפגשים מוזמנת דמויות לנסות לברר הנושא החודש: בהתאם לשאלות המועלות.

סיעור מוחין חשוב עם הבנות. יוזמים יצירתיות, התמודדות חיובית ערכית לשיתופיות, לשילוב הבנות על הרעיונות.

כל יום ראשון לימוד בחירה, הרב קוק, הרב חרל"פ וספרי מוסר.

ויש יש מגמות – הכל בגדלות אך עם המון אהבה אמונה וכוח.

בית ספר ניסויי חיפוש אחר "האני" – נרטיב סיפור אישי.

לכל תלמידה חונכת, סיפור אישי דרך העצמה. לא הטפה=העצמה.

פסיכולוגיה נרטיבית.

הבוגרות: המון עו"ד, אדריכלות, שופטות, מתמטיקאיות.

לפרוץ בגדול, באקדמיות השונות, בבר אילן יש נפילות.

קשר עם בוגרות במייל, דברי תורה, כנסים.

נוסעים עם בוגרות לשבתות+מרצה אורח

ומפקחים אישיים.

אמון בבנות ובהורים

שיחות אישיות של המורה עם הילדים. השיחה האישית מהווה מוקד בהצלחה, היחס האישי, סדר ארגון בתוך מסגרת עם גבולות, אך משולב באנושיות, בחיוך, באהבה, בכבוד, דווקא בדור זה הפתוח, המרתק, האינטלקטואלי, התחרותי, יש צורך בנימה אישית.

היהדות מטפחת חיי קהילה אך ממקדת הפעילות של התפתחותו של כל אחד, של כל יחיד.

האולפנית בת"א בניהולה המצוין של מנהלת מעולה פועלת בחשיבה יצירתית, כל הזמן לומדים את הדור, אפיוניו ומשתניו.

החינוך באולפנות, ממוקד בחינוך ובעיצוב הבנות, כל הזמן "יש עם מי לדבר", לומדים העולם המשתנה ומוצאים הכלים להתמודד.

ההישגים מעולים ומרקיעים שחקים, אך הכל משולב ביחס, באנושיות ובהקשבה לכל בת. גם בעולם "מבולבל" המשפיע, יש רצון לסדר, ארגון, משמעת.

יש ויש זמן לקיום דיאלוג עם כולם ועם כל אחת לחוד. הדיאלוג חודר לנשמה, קיומם של שולחנות עגולים מאפשר לכל אחד להתבטא אך גם להקשיב לאחר וללמוד ממנו.

העצמת הבנות, כל אחת על פי רמתה ויכולתה מהווה גולת כותרת בהצלחה חינוכית. ואשר היחס האישי קיים הוא לא נפסק לאורך שנים רבות. הכלים החינוכיים פועלים דרך השכל ודרך הרגש, השילוב של שתי האינטליגנציות – הוא שילוב מנצח